משחקי שפיר - כיצד מקבלים החלטות נכונות
כיצד מקבלים החלטות נכונות?
מאת חיים שפיר

כולנו רוצים לקבל החלטות נכונות. אבל מהי החלטתה נכונה? טבעי להניח שהחלטה נכונה היא זו המניבה את התוצאה שציפינו לקבל, אבל כיצד נדע אם מה שרצינו  הוא אכן הטוב ביותר? ואם נדע מראש מהו מחוז חפצנו כיצד נגיע למחוזות חדשים שבכלל לא ידענו על קיומם?

קראו את הפרק הראשון בספרי "המשחק האנושי" העומד לצאת לאור בקרוב וקבלו הצצה למוחו ודרך קבלת החלטות של ממציא משחקים. 

בקיץ 1989 עברנו אשתי, אני ושני ילדיי להתגורר בארצות הברית. לא נשלחנו על ידי אף גורם, לא הוזמנו על ידי שום גוף, יצאנו למספר שנים למעין שבתון סתם כי בא לנו. כי יכולנו. זה היה זמן קצר אחרי שהפסקנו לייצר בעצמנו את המשחקים שלי והתחלנו לעבוד עם קבלני משנה ואני נהייתי ליוצר עצמאי החופשי לבחור לו את מקום מגוריו ומקום עבודתו.
בוקר אחד בחודש מאי 1990 צלצל הטלפון  בביתי שבטנפליי ניו-ג'רזי - עיירה קטנה ליד ניו-יורק בעלת איכות חיים ומערכת חינוך מעולה - ועל הקו היה מנהל הפיתוח של חברה צרפתית שעמדה להוציא לאור חמישה משחקים שלי. הלקוח ביקש לערוך מספר שינויים בחלק מהמשחקים ורצה את עזרתי. די שכיח שכתוצאה מאילוצים טכניים או צרכים מיוחדים של המוציא לאור מתעורר הצורך לערוך שינויים קלים ביחס לאב הטיפוס, והשאלות המתעוררות בעקבות כך נפתרות לרוב בהתכתבות או בשיחת טלפון. ייתכן שגם במקרה זה ניתן היה לפתור את כל הבעיות מרחוק אבל משהשיחה התארכה והסתבכה קצת התנדבתי בנונשלנטיות לבוא ולפגוש אותו כבר למחרת בפריס ולדון בבעיות פנים אל פנים. אולי רציתי להרשים את הלקוח החדש  ואולי גם ניצלתי את ההזדמנות לקפוץ לפריס ולחוש איש העולם הגדול. תהיה אשר תהיה הסיבה שהעלתה אותי באותו הערב על טיסת לילה של אייר-פרנס מניו-יורק לפריס, זו הייתה אחת ההחלטות המוצלחות שקיבלתי בקריירה שלי.

בשמונה בבוקר שעון פריס הגיע מנהל הפיתוח לאסוף אותי משרל דה-גול ומשם נסענו ישירות למשרד. נכנסנו לחדר הישיבות ואנשים נוספים הצטרפו אלינו. עברנו משחק משחק ופתרנו בקלות את הבעיות שהתעוררו עד שהגענו לטוטי-פרוטי, שאותו הם כלל לא הצליחו לשחק כיוון שמנהל הפיתוח שכח את ההדגמה שערכתי לו חודשיים לפני כן ולא הבין כהלכה את ההוראות שנלוו לדגם. לפתע, תוך כדי ההסבר צץ לי רעיון לשיפור משמעותי באופן המשחק. הרעיון החדש התגלגל אל לשוני בטבעיות תוך כדי ההדרכה מבלי שאיש מהנוכחים חש כלל שהמשחק עובר מטמורפוזה ומתהווה בזמן שאני מדבר. כששיחקנו את המשחק בגרסתו המחודשת ידעתי שהטיסה הטרנס-אטלנטית שילמה את עצמה. זו הייתה הגרסה שיצאה לראשונה לאור בצרפת ובישראל אך למרות חביבותו הרבה, המשחק זכה להצלחה די בינונית.
זמן רב לאחר מכן, באחת השבתות, כשהבית נמלא אורחים ושיחקנו משחקים, נזכרתי שמאז פריס לא שיחקתי בעצם בטוטי-פרוטי וביקשתי לנצל את ההזדמנות שיש בידיי נסיינים "נקיים" (שחקנים שמעולם לא שיחקו במשחק באף שלב של הפיתוח). הבאתי משחק, אספתי כמה ילדים, הסברתי את החוקים והתחלנו לשחק. כאן אני נאלץ להסביר מעט על המשחק.
טוטי-פרוטי הכיל אז חפיסה בת 56 קלפים שעליהם 4 סוגי פירות. על כל קלף יכול להופיע רק סוג פרי אחד אך בכמויות מאחד עד חמישה. בתחילת המשחק מחלקים את כל החפיסה באופן שווה בין כל המשתתפים וכל אחד אוחז את קלפיו בחפיסה סגורה כמו במשחק 'מלחמה'. כל שחקן בתורו פותח את הקלף העליון מהחפיסה שלו ומציבו גלוי לפניו. השחקנים ממשיכים לפתוח  קלפים בזה אחרי זה על פי תור כשכל אחד מניח את הקלף החדש על גבי הקלף הקודם שלו כך שלפני כל שחקן מצטברת ערמה של קלפים שרק האחרון בה גלוי. השחקנים עוקבים אחרי הכמות המשתנה של הפירות שעל השולחן וברגע שנוצרת חמישייה - מצב בו הכמות הכוללת של אחד מהפירות היא בדיוק חמש – היה צריך  לקרוא בקול "טוטי-פרוטי!". הראשון שקורא זוכה בכל הקלפים שהצטברו על השולחן.

שיחקנו מספר דקות ולפתע קרתה תקלה: על השולחן הצטברה חמישייה ושני שחקנים קראו את קריאת הניצחון בדיוק באותו הרגע ולא ניתן היה להכריע מי מהם הוא הזוכה. מצב מביך. פגם במשחק שלא נתתי את דעתי עליו. התעורר ויכוח בין המשתתפים ונדרשתי להציע פתרון. ללא היסוס, שלפתי מטבע והצבתי אותו במרכז. "מעתה, אין לקרוא טוטי-פרוטי", פסקתי. "כשמופיעה חמישייה יש לתפוס את המטבע". הפיתרון היה מושלם שהרי רק יד אחת יכולה לכסות את המטבע וכל מי שיפגר, ולו בשבריר שנייה, יכה כבר על ידו של הראשון. שוב שינוי במשחק. עוד מקצה שיפורים. המשכנו לשחק ולהשתעשע.

לאחר מספר דקות הופיעו גיסי וגיסתי עם שתי בנותיהן. הקטנה, כבת שנה וחצי, נשאה בידה אחת מאותן חיות פלסטיק רכות שבלחיצה עליהן משמיעות צפצוף. ביקשתי מהילדה את הצעצוע והצבתי אותו במקום המטבע. דבר לא השתנה בחוקי המשחק אלא שמרגע שהמטבע הוחלף בצפצפה החדווה זינקה לשחקים.

בשלב הסופי של הפיתוח הצפצפה הוחלפה בפעמון, (המשחק שינה את שמו ל- Halli Galli   ובארץ ל"פיקולו"), והפך לרב מכר ענק. כיום הוא נמכר בעשרות ארצות ונחשב לאחת הקלאסיקות של עולם המשחקים.

מפחיד לחשוב מה היה קורה לו לא הייתי טס לפריס. לו לא היינו משחקים את המשחק באותה שבת. לו גיסי וגיסתי לא הופיעו בדיוק ברגע שהופיעו. לו הילדה שלהם הייתה לוקחת איתה דובי מבד במקום בובת גומי מצפצפת. האם הייתה איזו יד נעלמה שהוליכה אותי 'בדרך הנכונה'? ואם ישנה בכלל כזאת, היכן היא הייתה בסיפור הבא:

בשיא בועת האינטרנט הראשונה הוזמנתי על ידי ידיד להצטרף ולהשקיע בחברת סטארט-אפּ שהוא ושותפו עמדו להקים. היה להם רעיון, הם ערכו בדיקות, הכינו תכנית עסקית אולם חסרו את ההון הראשוני לצאת לדרך. הוצע לי להצטרף כמייסד ובתמורה לחמישים אלף דולר לקבל שליש מהמניות. נפגשתי עם שניהם, אכלנו צהריים, שמעתי על הרעיון בקווים כלליים והאזנתי לתחזיות מרשימות. בתום הארוחה הגעתי להחלטה שלא להשקיע. לא היו לי נימוקים כבדים אלא רק תחושת בטן. לא התחברתי לרעיון ולא יכולתי לראות את עצמי שותף של השניים ותחושות אלו הספיקו לי כדי לסרב להצעה. היזמים פנו לאחרים, גייסו את הסכום הדרוש ויצאו לדרך בלעדיי. כמה שנים לאחר מכן החברה הונפקה בשווי של קרוב למיליארד דולר וכל אחד מהמייסדים, כך למדתי מהעיתונות, גרף לכיסו כמאה מיליון דולר.

ושוב כמובן אפשר לשחק ב'מה היה קורה אילו?' אבל לתהיות האלו הרי אין סוף ולעולם לא נדע לאן תוביל הדרך. אז כיצד נדע לבחור? ומהי הדרך הנכונה? נדמה לי שיש לי תשובה לא רעה:

אני מאמין שהבחירה החשובה ביותר שאנו נאלצים לבצע מפעם לפעם בחיינו, גם אם איננו מודעים לה, היא בין שתי דרכים: בדרך הראשונה בוחרים להתמסר למה שאנו אוהבים ומקווים למצוא בזה פרנסה, ובדרך השנייה, אנו מתמסרים למה שמביא פרנסה ומקווים שנצליח לאהוב את זה. הדרך הראשונה קשה. השנייה גם כן. הראשונה לפעמים מאוד מתסכלת. השנייה גם כן. בדרך הראשונה, לא תמיד אנו מתוגמלים במידה הראויה. בשנייה גם כן. אז מה ההבדל בין השתיים? כיצד בוחרים?

הקשיבו לסיפור הבא:
עירוני בא לבקר במושב, פוגש באיכר, ובשדה שלו שתי פרות – אחת חומה ואחת שחורה. שואל העירוני את האיכר: כמה חלב נותנות הפרות?
- החוּמה נותנת 20 ליטר ביום, משיב האיכר.
- והשחורה?
- גם.
- בנות כמה הן? מתעניין האורח.
- החוּמה בת 4, עונה האיכר.
- והשחורה?
- גם.
העירוני ממשיך להתעניין בפרות ובכל פעם מקבל את התשובה באותה דרך מוזרה - החוּמה ככה וככה והשחורה גם.
- אם כך, שתיהן זהות, מסכם העירוני, אז למה אתה עונה לי רק על החוּמה?
- כי החוּמה שלי, מסביר האיכר.
- הבנתי, מתרצה העירוני... והשחורה?
- השחורה גם...

הבדיחה הזאת מצחיקה כי היא מגחיכה את הצורך למצוא סימוכין אובייקטיביים להעדפות אישיות. האיכר פשוט אוהב את החוּמה, כשם שהוא אוהב את המרחבים הפתוחים, כשם שהוא אוהב את חיי האדמה.
יוצרים הם האיכרים של עולם הרוח. הם בוחרים בדרך הראשונה כי הם אוהבים את המרחבים הפתוחים, כי הם אוהבים להצמיח דברים מבראשית, כי הם אוהבים להיות קרובים לאדמה. ולכל אחד יש את החוּמה שלו שאותה הוא אוהב במיוחד.  אף על פי שאת כל השאר גם...

יוצר המצליח לחיות מיצירתו זוכה באוצר אבל לא פעם, כמו בשירו המפורסם של רוברט פרוֹסט, הוא נדרש להכריע בין שתי דרכים שקולות ומפתות במידה שווה והוא נאלץ בכל זאת לבחור רק באחת. בהעדר כל מידע לגבי העתיד הצפון בכל אחת מהן בוחר המשורר בזו שנדמה לו שהיא רמוסה קצת פחות – זו שהילכו בה פחות.  המשורר שלם אמנם עם בחירתו אבל מודה שבחירות עדינות שכאלו חורצות גורלות ומותירות תהיות וסקרנות שאינה נגמרת לגבי הדרך שלא נבחרה.
 
כמפתח משחקים אני נאלץ לחבוש שני כובעים: כובע האומן וכובעו של איש העסקים. כל כובע כופה עלי בחירות משלו. לעיתים שניהם מצביעים על אותה הדרך ולעיתים הדרכים מתפצלות ואני נדרש להכריע. אז אני מחפש רמזים וסימנים שיצביעו על זו שתיטיב יותר עם האומן ובה אבחר. וכן, כמו אצל המשורר, לרוב האבחנה קשה, הבחירה הססנית וגם אני נותר לעיתים עם תהיות אבל לעולם אינני חש תחושת החמצה גם כשמתברר שהדרך בה אני לא בחרתי הובילה אחרים למחוז חפצם. הבחירה לעסוק בפיתוח משחקים, שלפני עשרות שנים הייתה כמעט מקרית ושרירותית התבררה כמוצלחת לא משום שהיא הניבה לי תוצאות מקוות אלא משום שריתקה אותי וממשיכה לרתק אותי עד היום. היא מניחה על שולחני ללא הרף שאלות מסקרנות אודות מציאות ואשליה, מזל וגורל, הצלחה וכישלון, עצב וחדווה, כבוד והשפלה, יריבות ואהבה, ונותנת לי הזדמנות ללוש אותן וליצור מהן משחקים. אינני יודע לאן היו מובילות אותי הדרכים בהן לא בחרתי, אבל נדמה לי שכל עוד השאלה אינה טורדת אותי, כנראה שזו שבה בחרתי היא הדרך הנכונה.
 
 
03-5292787
חפשו אותנו ב- 
הירשמו לניוזלטר שלנו
אייקון פייסבוק