מהו סיפור ומה מבדיל אותו מהדיבור היומיומי?
לא נוכל למתוח את הקו המפריד באמצעות מסמן של איכות שהרי עולם הספרות מלא ביצירות גרועות לצד יצירות מופת כמו שעולם הדיבור היומיומי מפגיש אותנו עם דוברים רהוטים, שנונים ונוסכי השראה לצד דוברים עילגים, משעממים או טיפשים. גם אם הכול יסכימו על רומן כלשהו כגרוע, עדיין לא יוכלו לגזול ממנו את התואר "סיפור" ומנגד, דיבור יומיומי, רהוט, חכם ומדויק ככל שיהיה, לא יזכה להתהדר ולהיחשב כ"ספרות".
אז היכן עובר קו הגבול?
קו הגבול בין הדיבור לסיפור אינו עובר במישור האיכות אלא במישור הזיקה למציאות.
הדיבור היומיומי יוצא אל המציאות, מצביע עליה ומבקש להפעיל אותה ואילו הטקסט הספרותי בורא מציאות משלו ומזמין אותנו לבוא אליו. כשאנו קוראים בספר בישול "קחו שתי כוסות קמח", זו הוראה המזמינה אותנו להניח לרגע את הספר ולעשות מעשה. כשאנו קוראים ברומן תיאור נפלא מפורט וריחני של הכנת מאכל מסוים, איננו נדרשים להניח את הספר וללכת למטבח אלא נמשכים דווקא לצלול לתוך הסיפור ולהמשיך לקרוא ולדמיין את הריחות והטעמים של המאפים הנאפים בסיפור. אפשר להרחיב את האבחנה הזו למתיחת הקו המבדיל בין כל יצירה אומנותית לכזו שאיננה: יצירה אמנותית (ללא קשר לאיכותה), מזמינה אותנו פנימה בעוד כל מוצר שאינו אומנותי מצביע החוצה והוא מציע מאפשר או מעודד מעשה בעולם.
משחק נחשב למעשה אמנות אם העולם הדמיוני שהוא יוצר עשיר ומרתק דיו עד שאינו נדרש להציע למשתתפים יתרון או תועלת כלשהי בעולם שמחוצה לו. וכשזה מתרחש מתחולל המפגש האינטימי הנפלא שמשחקים טובים אמורים להציע.
