top of page
״המשחק האנושי״ - חיים שפיר
-2-
זמן רב לאחר מכן, באחת השבתות, כשהבית נמלא אורחים ושיחקנו משחקים, נזכרתי שמאז פריז לא שיחקתי בעצם בטוטי-פרוטי, וביקשתי לנצל את ההזדמנות שיש לי נסיינים ״נקיים״ (שחקנים שמעולם לא שיחקו במשחק באף שלב של הפיתוח). הבאתי משחק, אספתי כמה ילדים, הסברתי את החוקים, והתחלנו לשחק. כאן אני נאלץ להסביר מעט על המשחק.
טוטי־פרוטי הכיל אז חפיסה בת 56 קלפים שעליהם 4 סוגי פירות. על כל קלף הופיע רק סוג פרי אחד, אך בכמויות מאחד עד חמישה. בתחילת המשחק מחלקים את כל החפיסה באופן שווה בין כל המשתתפים, וכל אחד אוחז את קלפיו בחפיסה סגורה כמו במשחק ׳מלחמה׳. כל שחקן בתורו פותח את הקלף העליון מהחפיסה שלו ומציבו גלוי לפניו. השחקנים ממשיכים לפתוח קלפים בזה אחרי זה על פי תור, וכל אחד מניח את הקלף החדש על גבי הקלף הקודם שלו כך שלפני כל שחקן מצטברת ערימה של קלפים שרק האחרון בה גלוי. השחקנים עוקבים אחרי הכמות המשתנה של הפירות על השולחן, וברגע שנוצרת חמישייה — מצב שבו הכמות הכוללת של אחד הפירות היא בדיוק חמש — צריך לקרוא בקול ״טוטי־פרוטי!״ הראשון שקורא, זוכה בכל הקלפים שהצטברו על השולחן.
שיחקנו כמה דקות, ולפתע קרתה תקלה: על השולחן הצטברה חמישייה, ושני שחקנים קראו את קריאת הניצחון בדיוק באותו רגע — אי אפשר היה להכריע מי מהם הוא הזוכה. מצב מביך. פגם במשחק שלא נתתי את דעתי עליו. התעורר ויכוח בין המשתתפים, ונדרשתי להציע פתרון. ללא היסוס שלפתי מטבע והצבתי אותו במרכז. ״מעתה, אין לקרוא טוטי־פרוטי,״ פסקתי. ״כשמופיעה חמישייה יש לתפוס את המטבע.״ הפתרון היה מושלם, שהרי רק יד אחת יכולה לכסות את המטבע, וכל מי שיפגר, ולוּ בשבריר שנייה, יכה כבר על ידו של הראשון. שוב שינוי במשחק. עוד מקצה שיפורים. המשכנו לשחק ולהשתעשע.
לאחר דקות אחדות הופיעו גיסי וגיסתי עם שתי בנותיהן. הקטנה, כבת שנה וחצי, נשאה בידה איזו חיית פלסטיק רכה שבלחיצה עליה משמיעה צפצוף. ביקשתי מהילדה את הצעצוע והצבתי אותו במקום המטבע. דבר לא השתנה בחוקי המשחק, אלא שמרגע שהמטבע הוחלף בצפצפה, החדווה זינקה לשחקים.
-2-
-1-
פרק 1 - הדרכים שלא בחרתי
בקיץ 1989 עברנו, אשתי, אני ושני ילדי, להתגורר בארצות הברית. לא נשלחנו על ידי גורם כלשהו, לא הוזמנו לשום גוף. יצאנו למעין שבתון של כמה שנים סתם כך, כי התחשק לנו. כי יכולנו. זה היה זמן קצר אחרי שהפסקנו לייצר בעצמנו את המשחקים שלי, התחלנו לעבוד עם קבלני משנה, ואני נהייתי ליוצר עצמאי החופשי לבחור לו את מקום מגוריו ומקום עבודתו.
בוקר אחד בחודש מאי 1990 צלצל הטלפון בביתי שבטנפליי, ניו ג׳רזי — עיירה קטנה ליד ניו יורק, עם איכות חיים ומערכת חינוך מעולה — ועל הקו היה מנהל הפיתוח של חברה צרפתית שעמדה להוציא לאור חמישה משחקים שלי. הלקוח ביקש לערוך כמה שינויים בחלק מהמשחקים, ורצה את עזרתי. די שכיח שכתוצאה מאילוצים טכניים או צרכים מיוחדים של המוציא לאור מתעורר צורך לערוך שינויים קלים ביחס לאבטיפוס, והשאלות המתעוררות בעקבות כך נפתרות לרוב בהתכתבות או בשיחת טלפון. ייתכן שגם במקרה זה
ניתן היה לפתור את כל הבעיות מרחוק, אבל מאחר שהשיחה התארכה והסתבכה קצת, התנדבתי בנונשלנטיות לבוא ולפגוש אותו כבר למחרת בפריז ולדון בעניין פנים אל פנים. אולי רציתי להרשים את הלקוח החדש, ואולי גם ניצלתי את ההזדמנות לקפוץ לפריז ולחוש איש העולם הגדול. תהיה אשר תהיה הסיבה שהעלתה אותי באותו ערב על טיסת לילה של אייר פראנס מניו יורק לפריז, זו הייתה אחת ההחלטות המוצלחות שקיבלתי בקריירה שלי.
בשמונה בבוקר, שעון פריז, הגיע מנהל הפיתוח לאסוף אותי מנמל התעופה שארל דה גול, ומשם נסענו ישירות למשרד. נכנסנו לחדר הישיבות, ואנשים נוספים הצטרפו אלינו. עברנו משחק אחר משחק ופתרנו בקלות את הבעיות שהתעוררו, עד שהגענו לטוטי־פרוטי. את המשחק הזה הם כלל לא הצליחו לשחק, כיוון שמנהל הפיתוח שכח את ההדגמה שערכתי לו חודשיים לפני כן ולא הבין כהלכה את ההוראות שנלוו לדגם. לפתע, תוך כדי ההסבר והדיון, צץ לי רעיון לשיפור משמעותי באופן המשחק. הרעיון החדש התגלגל אל לשוני בטבעיות תוך כדי ההדרכה בלי שאיש מהנוכחים חש שהמשחק עובר מטמורפוזה המתהווה בזמן שאני מדבר. וכששיחקתי עם אנשי החברה את המשחק בגרסתו המחודשת, ידעתי בוודאות שהטיסה הטרנס־אטלנטית שילמה את עצמה. זו הייתה הגרסה שיצאה לראשונה לאור בצרפת ובישראל, אך למרות חביבותו הרבה, המשחק זכה עדיין רק להצלחה בינונית.
-1-
-4-
העירוני ממשיך להתעניין בפרות, ובכל פעם מקבל את התשובה באותה דרך מוזרה — החוּמה ככה וככה, והשחורה גם.
— אם כך, שתיהן זהות, מסכם העירוני, אז למה אתה עונה לי רק על החוּמה?
— כי החוּמה שלי, מסביר האיכר.
— הבנתי, מתרצה העירוני... והשחורה?
— השחורה גם...
הבדיחה הזאת מצחיקה כי היא מגחיכה את הצורך למצוא סימוכין אובייקטיביים להעדפות אישיות. האיכר פשוט אוהב את החוּמה, כשם שהוא אוהב את המרחבים הפתוחים, כשם שהוא אוהב את חיי האדמה.
יוצרים הם האיכרים של עולם הרוח. הם בוחרים בדרך הראשונה כי הם אוהבים את המרחבים הפתוחים, כי הם אוהבים להצמיח דברים מבראשית, כי הם אוהבים להיות קרובים לאדמה. ולכל אחד מהם החוּמה שלו שאותה הוא אוהב במיוחד — אף שאת כל השאר גם...
יוצר שמצליח לחיות מיצירתו זוכה באוצר, אבל לא פעם, כמו בשירו המפורסם של רוברט פרוֹסט, הוא נדרש להכריע בין שתי דרכים שקוּלות ומפתות במידה שווה. בהעדר כל מידע לגבי העתיד הצפון בכל אחת מהן, בוחר המשורר בזו שנדמה לו שהיא רמוסה קצת פחות — זו שהילכו בה פחות. המשורר שלם אמנם עם בחירתו, אבל מודה שבחירות עדינות שכאלו חורצות גורלות ומותירות תהיות וסקרנות שאינה נגמרת לגבי הדרך שלא נבחרה.
כמפתח משחקים אני נאלץ לחבוש שני כובעים: כובע האמן וכובעו של איש העסקים. כל כובע כופה עלי בחירות משלו. לעיתים שניהם מצביעים על אותה דרך, ולעיתים הדרכים מתפצלות ואני נדרש להכריע. במקרה כזה אני מחפש רמזים וסימנים שיצביעו על זו שתיטיב יותר עם האמן, ובה אבחר. וכן, כמו אצל המשורר, לרוב האבחנה קשה, הבחירה הססנית, וגם אני נותר לעיתים עם תהיות. אבל אף פעם אינני חש תחושת החמצה, גם לא כשמתברר שהדרך שלא בחרתי בה הובילה אחרים למחוז חפצם. הבחירה לעסוק בפיתוח משחקים, שלפני עשרות שנים הייתה כמעט מקרית ושרירותית, התבררה כמוצלחת לא רק משום שהניבה לי תוצאות מקֻ וות, אלא משום שריתקה אותי וממשיכה לרתק אותי עד היום. היא מניחה על שולחני ללא הרף שאלות מסקרנות על אודות מציאות ואשליה, מזל וגורל, הצלחה וכישלון, עצב וחדווה, כבוד והשפלה, יריבות ואהבה, ומעניקה לי הזדמנות ללוש אותן וליצור מהן משחקים. אינני יודע לאן היו מובילות אותי הדרכים שבהן לא בחרתי, אבל נדמה לי שכל עוד השאלה אינה טורדת אותי, נראה שזו שבה בחרתי היא הדרך הנכונה.
-4-
-3-
בשלב הסופי של הפיתוח הצפצפה הוחלפה בפעמון, המשחק שינה את שמו ל־Halli Galli, והפך לרב־מכר ענק. כיום הוא נמכר בעשרות ארצות ונחשב לאחת הקלאסיקות של עולם המשחקים. מפחיד לחשוב מה היה קורה לולא הייתי טס לפריז. לולא היינו משחקים את המשחק באותה שבת. לו גיסי וגיסתי לא הופיעו בדיוק ברגע שהופיעו. לו הילדה שלהם הייתה לוקחת איתה דובי מבד במקום בובת גומי מצפצפת. האם הייתה שם איזו יד נעלמה שהוליכה אותי ״בדרך הנכונה״? ואם יש בכלל יד מכוונת שכזאת, היכן היא הייתה בסיפור הבא?
בשיא בועת האינטרנט הראשונה הוזמנתי על ידי ידיד להצטרף ולהשקיע בחברת סטארט־אפּ שהוא ושותפו עמדו להקים. היה להם רעיון, הם ערכו בדיקות והכינו תוכנית עסקית, אולם חסר להם את ההון הראשוני לצאת לדרך. הוצע לי להצטרף כמייסד, ובתמורה לסכום לא גדול לקבל שליש מהמניות. נפגשתי עם שניהם, אכלנו צהריים, שמעתי על הרעיון בקווים כלליים והאזנתי לתחזיות מרשימות. בתום הארוחה הגעתי להחלטה שלא להשקיע.
לא היו לי נימוקים כבדים אלא רק תחושת בטן. לא התחברתי לרעיון ולא יכולתי לראות את עצמי שותף במיזם, ותחושות אלו הספיקו לי כדי לסרב להצעה. היזמים פנו לאחרים, גייסו את הסכום הדרוש ויצאו לדרך בלעדַ י. כמה שנים לאחר מכן החברה הונפקה בשווי של קרוב למיליארד דולר, וכל אחד מהמייסדים גרף לכיסו סכום נכבד. ושוב, אפשר לשחק ב׳מה היה קורה אילו׳, אבל לתהיות האלו הרי אין סוף, ולעולם לא נדע לאן תוביל הדרך. אז כיצד נדע לבחור? ומהי הדרך הנכונה? נדמה לי שיש לי תשובה לא רעה:
אני מאמין שהבחירה החשובה ביותר שאנו נאלצים לבצע מפעם לפעם בחיינו, גם אם איננו מודעים לה, היא בין שתי דרכים: בדרך הראשונה בוחרים להתמסר למה שמעניק לנו סיפוק ומקווים למצוא בו פרנסה, ובדרך השנייה מתמסרים למה שמביא פרנסה ומקווים למצוא בזה סיפוק. הדרך הראשונה קשה. השנייה גם כן. הראשונה לפעמים מתסכלת מאוד. השנייה גם כן. בדרך הראשונה אנו לא תמיד מתוגמלים במידה הראויה. גם לא בשנייה. אז מה ההבדל בין השתיים? כיצד בוחרים?
הקשיבו לסיפור הבא: עירוני בא לבקר במושב, פוגש באיכר שבשדה שלו שתי פרות — אחת חומה ואחת שחורה. שואל העירוני את האיכר: כמה חלב נותנות הפרות?
— החוּמה נותנת 20 ליטר ביום, משיב האיכר.
— והשחורה?
— גם.
— בנות כמה הן? מתעניין האורח.
חוּמה בת 4, עונה האיכר.
— והשחורה?
— גם.
-3-
bottom of page