ילדים אוהבים לשחק. ילדים אוהבים כמובן גם לנצח. אבל יותר משהם אוהבים לנצח הם שונאים להפסיד. הם כל כך יראים מהפסד, שהם יעדיפו לוותר על משחק אם יש בו איום שהם חוששים שלא יוכלו לעמוד בו. והפחד הזה יוצר מעגל קסמים מסוכן. כי בטחון עצמי נבנה מהצלחות וכדי להצליח צריך להתמודד...
אז כיצד פורצים את מעגל הקסמים הזה?
האתגר הזה הונח לפתחי כשנכדתי בת הארבע וחצי הגיעה לגיל בו היא כבר כשירה מבחינה קוגניטיבית לשחק עם רוב המשחקים שלי אבל כמו רבים בגילה היא עדיין חוששת מהתמודדות ומהפסד. כממציא משחקים זיהיתי מייד את האתגר וההזדמנות ויצאתי למצוא פתרונות.
והנה ההצלחה הראשונה:
לפני כשנתיים פיתחתי משחק שנקרא ״מצד שני״. זהו משחק אבחנה וזיכרון המכיל 32 קלפים עבים. על כל אחד מהקלפים מופיע משני צדדיו אותו העצם אבל בשינוי קל.
עקרון המשחק הוא פשוט: בזמן שכל שאר המשתתפים מכסים את עיניהם, הופך אחד מהם את אחד הקלפים (ומשנה בכך את התמונה). משסיים, שבים כולם להתבונן והראשון שמזהה את התמונה שהשתנתה זוכה בקלף. בגרסה לשני משתתפים, המחביא והמגלה מחליפים לסירוגין בתפקידים וכל שחקן שמצליח לזהות את הקלף ששינה היריב, מוסיף קלף אחד מידו ומי שנפטר ראשון מהקלפים שלו מנצח.
בגיל ארבע וחצי אין כל בעיה להתמודד עם האתגר הקוגניטיבי אבל התגובות עדיין איטיות והתחרות מאיימת. הפתרון של הורים רבים - לפגר או לטעות בכוונה כדי להניח לילדה לנצח - אינו אידיאלי ולכן, במיוחד עבורה, פיתחתי את השיטה הבאה:
שיחקנו בשניים. אני והיא. פרסתי שלושה קלפים על השולחן וביקשתי מהילדה לזכור אותם. כשהודיעה שהיא מוכנה הצעתי לה את המשחק הבא: "את תסתובבי ואני אהפוך את אחד הקלפים. אם תגלי מה התמונה שהשתנתה תזכי בקלף ואם לא אני אזכה בו."
הילדה לא התקשתה להתמודד עם שלושה קלפים וזכתה בקלי קלות. אחרי סילוקו של קלף השלמתי מהקופה את מספר הקלפים שעל השולחן והמשכנו עוד שני סיבובים. משצברה ביטחון, שאלתי אותה אם תרצה להגדיל את מספר הקלפים. מעודדת מהצלחותיה השיבה בחיוב והמשיכה להצליח גם עם חמישה קלפים. על פי החלטתה הלך וגדל מספר הקלפים ופצצת האנרגיה הקטנה ממשיכה לחגוג את הצלחותיה.
כשסיימנו את כל החפיסה היו בידיי ארבעה קלפים בלבד (שהיא בנדיבות רבה מסרה לי בעקבות כל החטאה שלה), ובידיה כל שאר הקלפים וטונות של בטחון עצמי.
